In The Middle of The Night

"In the middle of the night
I can feel the sun
In the middle of the night
I think we'll vow our love
It's a terrible secret
That i keep from you
I vacate my soul on the broken hearted avenue.

We could begin
We could begin
We could begin again
After the end

In the middle of the night
My heart is never free
In the middle of the night
The truth is easy to see
If i could hold you
Now i would never let you go
But I'm all alone
Knowing that you reap what you sow

We could begin
We could begin
We could begin again
After the end
After the end
After the end
After the end

In the middle of the night
I think you're following me
In the middle of the night
In the doorway of my memory
I ask how everything is going for you
Between is a wall
Both our hearts see through

We could begin
We could begin
We could begin again
After the end
After the end
After the end
After the end

In the middle of the night
Is when i start to cry
In the middle of the night
I throw a prayer for you
Across the sky
It's a terrible secret
That i kept from you
I vacated my soul on the broken hearted avenue

We could begin
We could begin
We could begin again
After the end
After the end
After the end
After the end"

You Are The Best Medicene

מה אני הכי אוהב בך?
את באה ללא מרשם וללא בגדים
חיוך כמו אופיאט,
ממולצת על ידי כל אחד מחמישה רופאים

מתייחסת אלי כאילו הייתי בנאדם;

Inhale for Me

זה זיכרון שלא מפסיק להתנגן בראשי, שוב ושוב
שנינו עטופים בסדינים לבנים מוכתמים באושר, והיא קמה ומתלבשת
זה רמז שאני צריך ללכת ? כי אני רוצה להשאר איתך
אתה דורש יותר מדי בשביל מאהב של סופי שבוע היא נישקה אותי
ומה אם הייתי בא גם ביום שלישי ?
אז תהיה מאהב של אמצע השבוע היא ציחקקה
את יודעת למה אני מתכוון
כבר דיברנו על זה
אני מרגיש שאני איתך
אל תגיד כזה דבר. וכשאני לא שם? אתה רוצח אנשים בדרכים מבעיתות
הורס כל דבר שאתה יכול לשים את ידייך עליו בלי הנד עפעף. אתה לא מרגיש כלום
אין דבר שמענג אותי יותר מלהקשיב לנשימות שלך אחרי שאת נרדמת בזרועותי
לא בילית עם החיים כבר די הרבה זמן, אין פלא שאתה מרותק מדברים כאלה. זה רק עיניין שיחלוף
אני לא אהיה זו שתחכה שתוציא את ראשך מהעולם השחור שאתה חי בו
ומה אם זה לעולם לא יחלוף? ומה אם לא אוכל לסבול קולות נשימה של אף אחת מלבדך?
נישקתי את צווארה וקמתי להתלבש. יום למחרת כבר חזרתי לטבוע בעולם שלי
הזמן עבר מהר, ולעיתים אני נחנק, עד עצם היום הזה לא מצאתי מישהו שיזכיר לי איך לנשום

Self Portrait

current daily news _

אני בן מיליארד שנה, וממשיך לדעוך לאט... לאט ולבד

Not Enough Calcium for A Backbone

היום התחיל נהדר, ביצעתי את ההכנות הרגילות לניתוח: בדיקת סידן, ספירת כדוריות אדומות, הסנפת קוקאין מעצם הקולר של הגופה ומריחת סירופ שיעול על כפות ידי בשביל ההרגשה הדביקה הנחמדה זו. בדיקה שיגרתית שכל רופא נותן ללקוח שלו. זרימת הלקוחות הגדולה שנוהרת לכאן בזמן האחרון מדאיגה, אך כמו שהאימרה הישנה אומרת "רצח עושים עם סכינים או לא עושים בכלל", ואני השתמשתי במקל בייסבול, לכן זה לא נחשב כרצח.

רוח בריזה נשבה דרך חלון המרפאה וחשבתי לעצמי, מה אני אכין לעצמי היום לצהריים?
אחד הדברים הנהדרים בבני האנוש הוא שהם נפתחים בקלות על ידי חפצים מחודדים. אני מכניס את ידי לתוך החלל מפשפש בחיפוש אחר משהו שיניח את הדעת, כן, היום אני כנראה אוכל פטה כבד בתוך הסנדביץ' שלי.

לאחר מכן התפניתי בשעה טובה להתחיל את הניתוח. היה משהו שעיניין אותי בבדיקות, כמות סידן שואפת לאפס. עיניין מאוד מסקרן; אך לא מפתיע - אירועי אמש כללו חדר לבן, מואר במנורות ניאון סגולות, הוא ישב בו לבד בפינה בשעה שהרגיש את את הביטים בגופו, היו דיבורים מעל ראשו ומאחורי גבו. ניגשתי אליו והצגתי את עצמי. הוא קפץ מיד מהכיסא בהתרגשות ואמר שלום. סיפרתי בדיחה על ברווז שניכנס לבר ומזמין מרגריטה. מכאן והלאה הוא היה עבד לאישיות הכריזמטית והמופלאה שלי. הצעתי שנצא החוצה לטיול "המסיבה הזאת מסריחה כמו הפרשות נוזלים" הוא הסתכל עלי וצחק בצחוק עצבני. לא אהב במיוחד את חברתי, אבל רק היה שמח שאני איתו. כמה דקות אחר-כך אני חושב אימצתי אותו כמטופל.

עם כל הנפת מחבט צורתו נראה יותר ויותר פתטית, אחרי כל הנפה פירכס ובכה שאם אפסיק עכשו הוא ישכח לי הכל. וההנאה שלי מזה רק גברה.

כל הפלאשבאק למאורעות הקודמים נקטע על ידי גיהוק קולני,
כנראה היה הפיטטיס בסנדביץ' שלי.

Happy Birthday To Me

יומולדת לד"ר,
השימחה לילדים,
בידיים אל תמחאו כי הוא מחפש איברים בולטים לכרות,
ברגליים אל תרקעו כי זה עושה לו מיגרנה,
נה, נה, נה,
נה, נה, נה,
אחת, שתיים, שלוש.

Chronical Happiness

זו התחושה שבאה מדי פעם ופעם כאשר אני מוצא אותו קשור לשולחן וצוחק בהיסטריה,
אני מרים את הזרוע ובודק לו את הדופק 1, 2, 3, 4... לדקה, לא תאמינו באיזו סבלנות אני מסוגל לשבת שם ולספור כל פעימה. כל עוד הם מוסיפים לו עוד ליטר אחד של גז הוא בכלל אינו נגיש בשבילי.
אני מדבר, והוא מסוחרר. טוב לו, והוא יודע שהוא כבר לא חייב לענות לי.

אני חושב שלפעמים זהו זה, אני מאבד אותו. הפרצוף שלו נצבע בגוון חמים, הפס הדק על הפנים מתעקל כלפי מעלה, הוא קורן. לפי מה שלמדתי אני כבר מסוגל בכוחות עצמי לאבחן אותו בתור "מאושר כרוני". זה ניכר בצורה שהוא הביט היום לשמים ושמח על העובדה שהוא קיים בזמן שחיכה להסעה, זה ניכר בדרך שהוא הפסיק לגרור את רגליו כאשר עשה את אותה דרך שוב בחזרה. זה ניכר ביוהרה כשהאשים את הילדים באפריקה על שאינם חופרים מספיק בליכלוך כדי למצוא תולעים לאכילה, אך ויתר להם כי זה אינו מעינייניו. הפיתויים הזולים נעשו בהנאה נטולת רגשות אשם ולא לשם מילוי חלל, אהב ונאהב, חייך הרבה, ועוד כל מיני סימפטומים שאיני יכול בדיוק לשים את אצבעי עליהם, אבל בכל זאת הוא נראה שונה.
נראה שאסור להשאיר אותו ככה במצבו, זה לא יהיה הוגן. (כלפי)

"אינגריד? תוכלי בבקשה לסייע ולהביא לי את האזמל?"

"אתה בטוח דוקטור'ה? הוא כבר לא חי ביננו יותר, אני לקבוע! 09:45 שעת הפטרות"

"אינגריד, במטוטא ממך, למי משנינו יש דיפלומה? עכשו תחזיקי פה את העור אני צריך לעשות את החתך לפני שיהיה מאוחר מדי עבורי... עבורו! עבורו התכוונתי, שעת הפטרות, באמת. הוא לא יפטר מימני"

"מחדירה 45 סמ"ק של שנאה עצמית, החולה מסרב להגיב"

"מחדירה 75 סמ"ק של מודעות עצמית, החולה עדיין מסרב להגיב, מלבד הבעת הגועל על פניו"

"טוב אז נראה שפשוט אצטרך לעשות לו חתך רוחב בלב, מהסוג שמשאיר סימן. אל תטרחי לאחות אותו. אני מעוניין שהוא יחזור למרפאה שלי ב-4 להשלמת הטיפול ואני כמו תמיד אהיה פה, אצפה לו בכיליון עיניים"

Ugliness On The Inside

היה זה יום רגיל ככל הימים, כאשר הוא נכנס למשרדי בקליניקה. הוא נראה קצת מבולבל ותוהה, נראה אף שלא הבין מה מעשיו כאן בכלל. אמרתי לו לשבת, הוא התיישב.
הוא הביט אליי וקרץ.

"שמעתי שאתה המנתח הטוב ביותר בארץ אדוני הד"ר הנכבד"

"האמנם?"

"לא, לא באמת שמעתי את זה. אבל, אתה יודע, הקליניקה שלך מבחוץ כלכך יפה שפשוט הייתי חייב להכנס פנימה. וכשנכנסתי חייכה אליי אחות רחמנייה גבוהה ובלונדינית, ואז היה לי גם רצון מוזר לפגוש את מנהל המקום"

"אז, לשם מה אתה זקוק לשירותי?"

"אני לא. אבל תסתכל עלייך ד"ר, אילו ידיים עדינות אני מתערב שבזכותן אתה מצטיין במומחיות הכירורגיה"

"אמת דיברת אדוני"

"אלוהים! אני רוצה להיות רופא, כמוך"

"אדוני רק צריך להרשם לאוניברסיטה לשם כך"

אמרתי ושלחתי חיוך חם ועם זאת מאולץ כלפיו. הוא לא נראה ברנש "מבריק" במיוחד.

"אני לעולם לא אוכל, אני חושב ככה. אבל איזו דרך יותר טובה מאשר להיות כלי בידייך, תקרבני למטרתי הנעלה ?"

"כלי בידי?"

"כן. אני מסיר כל אחריות מידייך, אם רק תיתן לי את ההזדמנות"

"אני מבין. האם יש לך בקשה מיוחדת?"

"אתה יודע מה אני רוצה"

"אדוני, בזאת אני מתחייב לגייס את כל מיומנותי אשר נרכשו בתחום הכירורגיה הפלסטית עד עצם היום הזה למענך"

*כעבור שעתיים*

"אינגריד, כפפות ואזמל"

אני בוצע אותו כעת לשניים. הוא כמו פסטרמה רכה ודשנה מתחת לאזמל שלי, אבל אני צריך להתרכז כעת בעבודה אחרת יהיה כאן גם קטשופ. השלוחות בצבעי המגנטה פרוסות לאורך גופו, תואמות לחתכים הסגלגלים שכבר ממילא היו זרועים על כל גופו. אני מהדק את התופסנים באיזור החזה ומושיט זרוע לתוך החלל. כעת אני בודק את המירווח הבין-צילעי החמישי במספרו. כפי שתיארתי לעצמי, נוזל מוגלתי וציבעו כהה מבעבע וממשיך לנוע לאורך צינורות שקופים, אני בהחלט מרוצה. אפילו שמעולם לא היה נוטל סמים, ניקוטין ושאר חומרי האושר הנהדרים האלה, הוא לבד באומללותו השחיר את גופו ונישמתו.

ואת האלקטרודות הטעונות, לפניו אני מצמיד;
הניצוצות הסגולים שמאירים על פניו כאשר אני מעלה את המתח החשמלי משרות הבעה שלווה לפניו, דבר שאני מניח לעולם לא זכה לו וגם לא יזכה.

"מה מצבו של החולה שלנו אינגריד?" אמרתי וחייכתי חיוך קטן.

"לחץ הדם גבוה ויכול ליגרום לאפיסודה דוקטור'ה, אני לחשוב שדוקטור'ה גם עשה לאיש נחמד הזה דימום אפידרמיק גדול!"

"מצויין. זמן להכריז על סיום ניתוח"

בשעה 18:43 המטופל בדרך נס כלשהי התעורר ואינגריד באה להודיע לי. מיד אצתי לחדר הניתוח ועזבתי את עיסוקי מיד. הייתי באמצע משחק מרגש של סוליטר על המחשב, מכיוון שמאז שמשרד הבריאות פסל את הקליניקה שלי, ומטפלי ביה"ח למקרים פסיכיאטרים והמשטרה רצו לקחת אותי, אני מתבצר פה בקליניקה לבד עם אינגריד. זרימת המטופלים איננה כה רבה לעומת זמנים עברו.
סחבתי מראה בינונית מתחת לבית השחי, ואצתי לראותו.

"נו? מה שלומנו היום?"

"אני מרגיש כאילו דפקתי את הראש בפגוש של מכונית, ושאר גופי הושרה בחומצה חזקה"

"הכל נכון, מלבד החלק עם המכונית יקירי. אינגריד פשוט שמטה אותך בטעות וראשך נדפק בפינה של השולחן ואז התעלפת לשמונה שעות. גם ככה נגמר לנו גז ההרדמה, הכל היה לטובה. הנה הבאתי לך מראה, שתוכל לראות את עצמך"

"כן? כלכך מוקדם? אני מתרגש. באמת שאני מתרגש. להראות דומה כמו שתי טיפות מים לד"ר! אני כלכך שמח שעשיתי ניתוח פלסטי למרות הכל"

"כן..."

"מה זה? מה, מה עשית לי?"

"לא אוהב?"

"לא! אמרת לי שאראה כמוך בסוף הניתוח, נתת לי את המילה שלך!"

"ככה אני נראה, יקירי"

"אתה לא! תסתכל על עצמך, ותסתכל על היצור המבחיל שהוא אני עכשו"

"זה אני ועוד איך. לפעמים אני מרים קצת משקולות בסופי שבוע ויוצא לסנפלינג אז אף אחד לא שם לב"

When I Was Young

2 לפנות בוקר, הדממה הנהדרת ששוררת בשכונה נקטעת קליל ע"י הסירנות המיבבות, צווחותיהם של חתולים מיוחמים מתחרות איתן.

"כולם להתרחק! תנו לצוות טיפול נמרץ לעשות את העבודה שלהם!"
"אני צריך גיבוי דחוף, עבור"
"הם יהיו בסדר?"
"גבירתי אני לא יודע, נא לפנות את השטח"
"אדוני? מה אתה עושה? האיזור מחוץ לתחום! חזור למקום שיצאת מימנו!"
"עבור, אני ברחוב א' פינה ב', אירעה כאן תאונה. מדובר בזכר ונקבה לבנים בשנות העשרים לחייהם"
"אני מבין. מה מצבם?"
"היא אוהבת להתכרבל ביחד ולנהל שיחות נפש ארוכות עד השעות הקטנות של הלילה"
"מחייכת?"
"(שתיקה קצרה)... אני חושש שכן...עבור"
"והוא?”
"רחוק מלדעת את זה. אני מתקרב אליהם, רות סוף"

אני מלביש על ידי כפפות גומי עדינות ולבנות.

"מה היא עושה עכשו?"
"היא מחייכת ועוצמת עיינים. עבור"
"תעשה משהו!"
"מה אתה רוצה שאעשה?"
"תחתוך את זה עכשו!"

אני סופר עד עשר, נותן להם הזדמנות אחרונה להיפרד בטוב. סבלנותי הגיעה לקיצה.
זה מזל שהיום נשאתי עימי את החצי-אוטומטי ודאודורנט. החלוק שלי מסריח מריקמות מרקיבות וברזל חלוד, אבל אני לא אוהב להתקלח, וכבר תקופה ארוכה שאני נגד חברות קאפיטליסטיות של יצרני דטרגנט.
זה אקדח טוב, 3 מנגנוני בטיחות. אני אף פעם לא חושב עליהם כשאני מפוצץ למישהו את הראש, אבל אני בהחלט מעריך את העובדה שהם קיימים.

אני מתרכז ומכוון אותו.

"עשית את זה כבר?"
"לא, אני עומד אבל. עבור"
"אל תבזבז זמן, אתה לא רואה שהוא הורג אותה?"
"רואה. לא אכפת לי. עבור"
"מה אמרת?!"
"אמרתי שלא אכפת לי. עבור"
"מה אתה מתכוון לעשות?! אל תעשה את זה, אני מפציר בך. אל תעשה את זה! השוטרים יסגרו עלייך לפני שתוכל לאיית 'מרווחים סינפתיים', פשוט תוריד את האקדח"
"אתה יודע, הייתי עוצר כל יום בפארק וקוטף חרציות מהקרקע, תולש עלי כותרת ומעיף אותם עם הרוח לאחר שביקשתי משאלה"
"הם עפו רחוק או נפלו על הקרקע?"
"הרחיקו מטרים ספורים לכל היותר"
"משאלות לא מתגשמות אם לא עוברים קילומטרים בשבילן"
"אני יודע... עבור"

ואז יריתי.
חסרת תועלת לחלוטין בשבילו, ראיתי איך הוא מתרחק ממנה ולא מביט אחורה, ולו פעם אחת. הזרועות העוטפות הללו, כולן שלי. והחיוך המאוהב, כולו שלי, עכשו;

ראיתם פעם רופא מתמחה שמקבל את משאלתו?